בסרט "מוצאים את נמו" אבא של נמו פוגש צבי-ים. פתאום צב קטן אחד עף מחוץ לזרם המים ואבא של נמו מייד נדרך כולו לצאת אחריו ולהחזיר אותו. אבא של הצב הקטן, לעומת זאת, אומר לו: "רגע, בוא נראה מה הקטנצ'יק יכול לעשות לבד." ובאמת כמה דקות לאחר מכן, חוזר הצב הקטן לתוך הזרם מאושר כולו וגא שהצליח לחזור לבד. י
פעוטות בני שנתיים מגלים לפתע את הפלא שבעצמאות ופתאום מאוד רוצים לעשות הכול לבד, גם כשהם לא באמת יכולים. גם בגיל שלוש עוד אפשר לשמוע אותם דורשים בקול: "אני! אני!" פיתוח העצמאות הוא צורך של הילד כדי שיוכל להיפרד מהוריו ולעמוד ברשות עצמו בעולם. אבל לפעמים אנחנו, המבוגרים, קצת מקלקלים את החוש הזה. י
י
לפני כמה ימים הייתי בפארק עם בני, בן ה-6. היו שם כמה ילדים מעט גדולים יותר ששיחקו בדרך קצת פרועה. אני מודה שברגע הראשון נדרכתי והסתכלתי במתח, מוכנה בכל רגע לבוא לעזרתו של בני. בהתחלה הוא שיחק לבד בצד ולא היה זקוק לי, עד שבשלב מסויים הוא ראה מה הילדים האחרים עושים ורצה להצטרף אליהם. בטבעיות רבה נעמד בתור מאחורי הילד האחרון וחיכה לתורו לטפס על המגלשה מלמטה. אבל אז הבין שהם לא מתייחסים אליו כאל אחד מהחבר'ה ולכן לא נותנים לו תור ואפשרות להצטרף למשחק. ברגע הראשון רציתי לקום מהספסל ולבוא לעזרתו, לבקש שישתפו אותו. אבל אז החלטתי לעצור ולראות מה יעשה לבד. הוא עמד בצד, עקב אחריהם במבטו דקה או שתיים, ואז החליט לטפס מהצד השני. כשסיים לשחק, החמאתי לו על שהצליח למצוא לעצמו פתרון, בלי עימות ובלי ריבים וגם בלי לוותר על מה שרצה לעשות. י
ואני? אני למדתי שהבן שלי יכול להסתדר לבד ואיפשרתי לו ללמוד לעשות את זה. אם הייתי חשה לעזרתו, אולי הוא היה מקבל באותו רגע את מה שרצה, אבל בזה שנתתי לו להתמודד בלעדיי, הוא קיבל כלי חשוב לחיים שיוכל להשתמש בו גם בעתיד. ובמילות כתבה מכלכליסט שפירסמתי בעמוד הפייסבוק שלי לפני שנתיים, אני הפלתי את ההליקופטר. למי שלא זוכר, הנה הכתבה הזו שוב: י
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3578879,00.html
חן
פעוטות בני שנתיים מגלים לפתע את הפלא שבעצמאות ופתאום מאוד רוצים לעשות הכול לבד, גם כשהם לא באמת יכולים. גם בגיל שלוש עוד אפשר לשמוע אותם דורשים בקול: "אני! אני!" פיתוח העצמאות הוא צורך של הילד כדי שיוכל להיפרד מהוריו ולעמוד ברשות עצמו בעולם. אבל לפעמים אנחנו, המבוגרים, קצת מקלקלים את החוש הזה. י
י
לפני כמה ימים הייתי בפארק עם בני, בן ה-6. היו שם כמה ילדים מעט גדולים יותר ששיחקו בדרך קצת פרועה. אני מודה שברגע הראשון נדרכתי והסתכלתי במתח, מוכנה בכל רגע לבוא לעזרתו של בני. בהתחלה הוא שיחק לבד בצד ולא היה זקוק לי, עד שבשלב מסויים הוא ראה מה הילדים האחרים עושים ורצה להצטרף אליהם. בטבעיות רבה נעמד בתור מאחורי הילד האחרון וחיכה לתורו לטפס על המגלשה מלמטה. אבל אז הבין שהם לא מתייחסים אליו כאל אחד מהחבר'ה ולכן לא נותנים לו תור ואפשרות להצטרף למשחק. ברגע הראשון רציתי לקום מהספסל ולבוא לעזרתו, לבקש שישתפו אותו. אבל אז החלטתי לעצור ולראות מה יעשה לבד. הוא עמד בצד, עקב אחריהם במבטו דקה או שתיים, ואז החליט לטפס מהצד השני. כשסיים לשחק, החמאתי לו על שהצליח למצוא לעצמו פתרון, בלי עימות ובלי ריבים וגם בלי לוותר על מה שרצה לעשות. י
ואני? אני למדתי שהבן שלי יכול להסתדר לבד ואיפשרתי לו ללמוד לעשות את זה. אם הייתי חשה לעזרתו, אולי הוא היה מקבל באותו רגע את מה שרצה, אבל בזה שנתתי לו להתמודד בלעדיי, הוא קיבל כלי חשוב לחיים שיוכל להשתמש בו גם בעתיד. ובמילות כתבה מכלכליסט שפירסמתי בעמוד הפייסבוק שלי לפני שנתיים, אני הפלתי את ההליקופטר. למי שלא זוכר, הנה הכתבה הזו שוב: י
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3578879,00.html
חן
