י "סלינו על כתפינו" הוא המשפט המוכר בחג השבועות. בין אם מכינים את הטנא יחד עם הילדים בגן ובין אם מבקשים מההורים להכין אותו, הרי לכם דרך פשוטה להכנת טנא מחומרים שיש בכל בית: י

י 1) לוקחים סלסלת פלסטיק קטנה של פירות מהסופר

י 2) גוזרים רצועת קרטון בעובי שאפשר להחזיק ביד מכל קרטון דק שיש בבית (קופסת קורנפלקס, קרטון באריזת בגד חדש, קופסת נעליים, או כל קרטון אחר) י

י 3) מהדקים את הרצועה לסלסלה עם שדכן סיכות (שימו לב שהצד הפתוח של הסיכה פונה פנימה כדי למנוע פציעות) י

 י 4) מקשטים כיד הדמיון, גוזרים ומדביקים



חג שמח!  י

י "סבא בישל מרק"  י
מאת: נירה הראל 
איורים: עפרה עמית

זהו ספר על סבא בודד שהחליט לבשל מרק כדי לרומם את מצב רוחו. י
למרבה השמחה עם המרק הגיעו גם אורחים. י

הספר כתוב היטב, עם שפה מגוונת, מעניינת ועשירה המתאימה לגילאים 3-6.  י
לאחר קריאת הספר אפשר לחפש יחד מתכון למרק, לבשל לפי הוראות ההכנה במתכון, אולי להזמין אורחים לאכול איתנו את המרק כמו בסיפור, ואולי לתכנן ביקור אצל סבא וסבתא, כדי שלא יהיו עצובים.  י
הכנת המתכון דורשת תכנון, עבודה לפי שלבים, הכרות עם אוצר המילים המיוחד למתכוני בישול, התייחסות לכלי מטבח, למאכלים שונים, לתבלינים. אפשר לדבר על טעם המרק ולחשוב יחד איזה סוגי מרק כל אחד אוהב, מתי כל אחד אוהב לאכול מרק ולמה סבא בסיפור חשב שהמרק ישפר את מצב רוחו? י
 בגן אפשר לדבר עם הילדים על סבא וסבתא שלהם ולעודד 
אותם ללכת לבקרם. אפשר לשאול את הילדים מתי הם הרגישו עצובים ומה עזר להם לשמוח. הילדים יכולים לנסות ולחשוב מה המאכל שיכול לשמח אותם כשהם עצובים ולצייר את המאכל הזה, להכין אותו בכאילו, או להכין אותו באמת. י
כשאנחנו מדברים על הספר ומקשרים את הסיפור לחיי היומיום של הילדים, אנחנו עוזרים להם להבין את הסיפור לעומקו וללמוד אוצר מילים חדש. ההנאה מקריאת ספרים והעשרת החוויה מעודדות את אהבת הספר, אהבה שתגביר את המוטיבציה לרכישת הקריאה בעתיד. י

ועד כיתה א' שיהיה בינתיים בתיאבון! י

שלכם, י
חן

בוקר אחד, במקום סתם להגיד לנו מה הם רוצים  לארוחת הבוקר, הילדים שלי החליטו להפוך את הבית למסעדה. "בואו נלך לארוחת בוקר במסעדה," הם אמרו.  י


ואז חילקו ביניהם תפקידים. "אני הטבחית והמנהלת", אמרה הבת. "אני המלצר", אמר הבן. ואז ביתי, שכבר יודעת לכתוב, הכינה תפריט.  י
את התפריט היא חילקה לסוגי מנות, כמו קיטלוג במסעדה אמיתית: לארוחת בוקר, לארוחת צהריים ולקינוחים. ובתוך כל קטגוריה כזו היא חילקה לסוגי מאכלים (והפכה את אמא קלינאית התקשורת לגאה מאוד).  י
היא אפילו הוסיפה שעשועונים בדף התפריט, כיאה למסעדת ילדים. י

אז מה היה כאן?  י

פעילות שגרתית בבית שהפכה לחוויה
משחק סוציו-דרמטי
תירגול כישורי חיים: תפקידים שונים במסעדה
כישורים חברתיים: חלוקת תפקידים בין הילדים
כישורי שיח: מה המשלב בו מדבר מלצר או אורח במסעדה? ("מה תרצי להזמין, גבירתי?") י
כישורי שפה: קטגריות מאכלים שונים ומיון שלהם לפי הארוחה ולפי תת-הסוגים השונים מאותו מאכל. י
 כישורים גרפו-מוטוריים: כתיבה, איורים, ארגון  הטקסט והקישוטים במרחב הדף.  י
למידה חוויתית במיטבה! זמינה כל-כך ופשוטה כל-כך. י
וזו הלמידה הטובה ביותר שיש. י

ולמי שרוצה לפתוח מסעדה משלו, אסיים בהמלצה לספרי בישול לילדים שניסיתי בבית: סדרת "שמח במטבח" של פיונה פאצ'ט, בהוצאת דני ספרים. אמנם ההכנה מצריכה סיוע מבוגרים, אבל המרכיבים והכלים נמצאים בכל בית וההסברים מונגשים לילדים: פשוטים וברורים ומלווים באיור לכל שלב. י
בהצלחה! י י

לפעמים אנחנו כל כך ממהרים לקחת את הילדים לגן או לבית הספר, להגיע לעבודה, לחזור מהעבודה, להסיע לחוגים או למורה הפרטי או כל דבר אחר, שאנחנו מפספסים את מה שנמצא לנו מתחת לאף.  י
השבוע פתחתי לרגע את העיניים והסתכלתי מסביב. י
פתאום שמתי לב שהעצים, שהיו עד ממש לא מזמן
עירומים מעלים, כבר פורחים. זה היה כל כך יפה שהייתי
חייבת לצלם.  י
ואז גם חשבתי שאפשר לנצל את ההזדמנות הזו כדי לשחק במה שאני קוראת לו עם הילדים הפרטיים שלי ועם המטופלים שלי ב'משחק התיאורים'. החוקים הם ככה: כל אחד בתורו בוחר משהו שהוא רואה בחדר או בחוץ (המשחק הזה עובד נפלא בנסיעות במכונית כשהילדים משתעממים). ואז הוא צריך להתחיל לתאר ברמזים את מה שבחר. האחרים יכולים לשאול שאלות כן/לא להבהרה ולנסות לנחש מה בחר. למשל, אם הייתי צריכה לתאר את העצים בתמונה, זה היה נשמע ככה:  י
רמז ראשון- זה משהו צומח
רמז שני- בסתיו נושרים ממנו העלים ובאביב הוא פורח חזרה.  י
רמז שלישי- אפשר לטפס עליו
רמז רביעי- יש לו גזע, עלים ופרחים לבנים

אפשר לשחק את המשחק הזה בכמה גרסאות: או שנותנים רמזים בשלבים, או שנותנים את ההגדרה המלאה כבר מההתחלה וכוללים את כל הרמזים שאפשר לתת, או שלא נותנים אף רמז, אלא רק עונים על שאלות כן/לא של המשתתפים האחרים. י
המשחק הזה מחזק כמה יכולות חשיבה, שפה ותקשורת. קודם כל, הוא מתרגל את יכולת ההגדרה. הגדרה פורמאלית היא הגדרה הכוללת את כל תיאור הפריט: הקבוצה לה הוא שייך,השימוש שלו, המאפיינים החיצוניים שלו (צבע, צורה), החומר ממנו הוא עשוי או החלקים השונים המייחדים אותו, מקום או זמן מיוחדים בהם משתמשים בו וכוליי. מחקרים מצאו שהיכולת להגדרה נמצאת בקורלציה גבוהה עם הצלחה בבית הספר. אני מניחה שהיכולת הזו היא בדרך כלל סימן לכך שלילד יש יכולת שפה טובה ולכן הסיכוי שלו להצליח בלימודים גבוה יותר. י
מעבר לתירגול של מיומנות ההגדרה, המשחק הזה מתרגל גם את ארגון החשיבה ומיומנויות תקשורתיות של תיאור למישהו אחר כדי שיבין אותי: מה אני צריך להגיד? מה המאפיינים ההכרחיים להגדרה כדי שהאחרים ידעו למה אני מתכוון? בעצם כשמתארים משהו למישהו אחר צריך לעשות איזשהו תהליך חשיבה של מיון והכללה: מה הדברים הדומים לחפץ שאני מתאר שעלולים לבלבל את השחקנים האחרים? מה ההבדלים בין הדברים השונים שיעזרו להם להבין למה אני מתכוון?  י
אתם מוזמנים לנסות את המשחק ואשמח לשמוע איך הלך לכם. י

חן

חופש. כבר עשינו כל מה שרצינו לעשות, בילינו, טיילנו, שיחקנו, היינו בספורטק ושוב בספורטק. ומה עכשיו? י
בשיטוטי באינטרנט (ותודה לחברתי החדשה בפייסבוק ממרכז מ.י.ה.), ראיתי רעיונות למשחקים שאפשר להכין מקופסת קרטון. אני לא מחשיבה את עצמי כיצירתית במיוחד, אבל החלטתי לנסות. התחלתי, ואז קראתי לילדים שלי שיבואו לראות מה אני עושה. ההתלהבות היתה גדולה: "אמא, לא ידעתי שאת יכולה לעשות דברים כאלה!" האמת, שגם אני לא. וגם אם אני לא אצליח להכין כלום בסוף, לפחות כבר הצלחתי להפריד בין הילדים שלי למחשב שלהם. רק בשביל זה היה שווה.  י
אבל זה כן הצליח! הילדים לא רק צפו. הם גם נתנו לי רעיונות, עזרו לי להכין סולמות, ציירו, קישטו ואפילו הסכימו לתת לי חלקים שהם לא צריכים מהפליימוביל שלהם. בחיים הם לא היו מוותרים על אף חלק פליימוביל, ולו על הפרח הכי קטן ולא חשוב שלהם, בשום סיטואציה אחרת!  י
בסוף, הם גם קישטו ואז כמובן שיחקו, בשיתוף פעולה. י
אז הנה התהליך לפניכם, שלב אחר שלב:  י

אם עשיתי גם לכם חשק, אתם מוזמנים להיכנס לקישור ולקבל רעיונות.  י
 ונסיים בהמלצה לספר: קפסת קרטון, מאת מיריק שניר,  עם איורים של מיכל פרומר. דוגמה מצויינת לספר שאפשר לקרוא יחד ואחר כך לבנות אינספור פעילויות בגן (או בבית) בעקבות הסיפור.   י

עם הרצח המזעזע בבית הספר בקונטיקט בארצות הברית, לא יכולתי שלא לחשוב על מצבנו פה בארץ. עד כמה דבר כזה יכול או לא יכול לקרות אצלנו? מה מצב האלימות פה בארץ? ובכלל מה מביא בחור צעיר למסע רצח שכזה?  וחשוב מכל, מה יכול למנוע אותו? יו

כמה מכם נוהגים בכביש במהירות סבירה שלא לומר מהירה, אבל כשאתם מתקרבים לבית הספר של הילדים שלכם, אתם פתאום מאטים מאוד? י
 כמה מכם רגילים לכעוס ולדבר באסטיביות ישראלית כשלא נותנים לכם מה שאתם רוצים בחנות או ברשויות השונות, אבל כשאתם מדברים עם הגננת של הילד שלכם תבקשו בעדינות ונימוס? י
כמה מכם כועסים על המזכירה של הרופא שצריך לחכות בתור כל כך הרבה ושהוא לא מקבל בזמן, אבל כשאתם נכנסים לרופא אתם לא אומרים לו כלום על זה שהוא איטי מידי? י
ההתנהגות שלנו תלוייה מאוד ברמה שבה אנחנו מרגישים קרובים או מחוייבים לאדם שמולנו. אם אנחנו לא מכירים את מי שמולנו וסביר שלא נפגוש אותו יותר לעולם, לא נשתדל יותר מידי "לשמור על היחסים". אבל אם זה מישהו שאנחנו בקשר קבוע יותר איתו, מישהו שאנחנו זקוקים לו, או מישהו שקרוב לליבנו, ניזהר יותר ונשתדל יותר לא להגיע ל"פיצוץ". י
וזה הסוד. י
מה שקרה בקונטיקט הוא סימפטום של חברה מנוכרת. חברה שבה חברים קרובים לא נמנעים מלתבוע את החבר בבית משפט על זה שהוא שרט להם את האוטו. חברה שבה כל אחד דואג לעצמו ואין לו קשר של מחוייבות לאחר. י
ואני מדברת מתוך הכרות אישית עם האוכלוסיה. י
בארץ המצב עדיין טוב יותר. "כל ישראל ערבים זה לזה" עדיין מהדהד בראשנו. אבל לצערי ההדהוד הולך ומתעמעם. ככל שאנחנו נהיים השגיים יותר (השגיות גורמת לתחרותיות ותחרותיות לריחוק והתנתקות מהאחר), עסוקים יותר בחיינו הפרטיים, מנותקים מקשרים חברתיים ופעילות קהילתית, כך אנחנו נוטים יותר "לעשות לביתנו" ולא להתחשב בזולת. י
לעולם לא אשכח איך מייד לאחר רצח רבין בבת אחת תרבות הנהיגה פה בארץ השתנתה. האנשים היו כל כך בהלם וכל כך עצובים שפתאום כולם נהיו סבלניים אחד לשני. היה לנו משהו שאיחד בינינו לרגע, והאחדות הזו גרמה לנו לנהוג ביותר כבוד הדדי מבדרך כלל. י
בגני הילדים אני תמיד מציעה לגננות לחזק את הקשרים החברתיים בין הילדים כדי להפחית את רמת האלימות בגן. אין סיבה שזה לא יעבוד גם ברמת המדינה. י
אז בכל פעם שעולה קבוצה תרבותית מסויימת לכותרות בגלל עוד פשע שקרה בקהילה הזו, בכל פעם שהסטטיסטיקות מצביעות על רמת אלימות גבוהה במגזר כזה או אחר, תשאלו את עצמכם, מה עשינו כדי לקרב אותם אלינו ולתת להם תחושת שייכות?  י
כי תחושת השייכות היא שתביא למחוייבות ולהפחתת האלימות.  י
בואו לא נחכה לפשע הבא, למכת הגניבות הבאה, לאונס הבא, או לרצח הבא. בואו ננסה כולנו לקבל את האחר, לקרב אותו אלינו, וליצור קשרים אישיים והכרות אישית אמיתית, שהם מעבר לכל סטיראוטיפ והכללה מגזרית.  י 

וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ

DSM שיר הלל ל
אילו היו מתמודדים עם הילד כמו שהוא, ולא מבקשים את טיפול ההורים, דיינו. י
אילו ביקשו את טיפול ההורים, ולא ביקשו את דיווח ההורים, דיינו. י
אילו ביקשו את דיווח ההורים, ולא ביקשו לבחון בעצמם, דיינו. י
אילו ביקשו לבחון בעצמם, ולא דרשו אבחונים פורמאלים, דיינו. י
אילו דרשו אבחונים פורמאלים, ולא הכתיבו את מקצוע המאבחן, דיינו. י
אילו הכתיבו את מקצוע המאבחן, ולא התעקשו על מתן שם לאבחנה, דיינו. י
אילו התעקשו על מתן שם לאבחנה, ונתנו סיוע מתאים, דיינו. י
אך אם ממילא לא נותנים סיוע מתאים, אז די! י

בעיתות מצוקה, ילדים בוחנים את הסביבה. הם בעצמם לא יודעים ממה לפחד וממה לא, לכן, הם מסתמכים עלינו. לפי התגובות שלנו הם יודעים איך להגיב. אם אנחנו רגועים ומשדרים שהכול בסדר, גם הם רגועים. אם אנחנו לחוצים, גם הם נלחצים.  י
בזמן אזעקה, בייחוד אם אנחנו עם ילדים קטנים ליידנו ובאחריותנו, אנחנו נלחצים. זה טבעי. אבל דווקא למען הילדים שאיתנו חשוב לנסות ולשמור על קור רוח. י

את האזעקה הראשונה של מלחמת המפרץ לא אשכח לעולם. הייתי נערה ואמא שלי שידרה בכל הימים שלפני כן אדישות מוחלטת שגבלה בחוסר אחריות. החדר האטום שלנו לא היה מוכן וכשנשמעה האזעקה אמא שלי הכניסה את אחי הקטן לממ"ת ואני התחלתי מהר לסגור הכול במסקין טייפ שנגמר באמצע.   י
אמי שמרה על קור רוח כל הזמן הזה ולא התרגשה. לפחות כך זה נראה. עד שברגע אחד, פתאום היא נאנחה אנחה כזו שהבנתי שבעצם מתחת למסכת האדישות, היא ממש מפוחדת. למחרת נסענו לסבא וסבתא שלי ושם נשארנו. י

ילדים צעירים זקוקים לנו במיוחד, לרוגע שלנו, לתחושת ביטחון שאנחנו יכולים להעניק להם.  י
במדינה כמו שלנו ילדים נפגשים מוקדם מאוד במציאות שלפעמים נראית לנו לא הגיונית. בואו נשאיר אותם תמימים עד כמה שאפשר: י
נשמור על קור רוח. נרגיע. נסביר להם מה לעשות בעת אזעקה. נבטיח שמי שנמצא במרחב מוגן, באמת מוגן. וברגע האמת, כשנשמעת אזעקה, נוביל אותם למרחב המוגן בשקט, נחכה בסבלנות כמה דקות, אולי אפילו נשחק משהו נחמד בינתיים, ואז נמשיך בשגרת חיינו.  י
במשך היום כדאי לאפשר לילדים זמן למשחק חופשי. במשחק הסוציו-דרמטי הם ידברו על מה שמטריד אותם, יעבדו את הרגשות שלהם וימצאו לעצמם דרכי התמודדות. זאת הדרך שלהם להירגע מהלחץ ולהתגבר על הפחד. י
הילדים עוד לא מבינים את המשמעות המלאה שמאחורי האזעקות ולא לגמרי מבינים את הסכנה. עדיף ככה, לא? י

שיהיה שבוע שקט
חןיהי

השנה התחילה ואיתה מסיבות יום ההולדת. מאז שמפקחות משרד החינוך החליטו שמסיבות נערכות בגן בלי ההורים, הפכו מסיבות המפעילים פופולאריות יותר וכבר בגיל 3-4   עושים לילד מסיבה עם מפעיל. ואם כבר מגיע מפעיל, הרי ברור שהוא לא מגיע בלי ציוד הגברה, בלי מוזיקה, בלי מיקרופון ובלי הקריאה: " יותר חזק! לא שומעים אתכם!"   י

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי התרבות הזו שבה מרגילים את הילדים לצעוק כל הזמן לא סתם מרגילה את כולנו לחיות בצעקות, אלא שהיא עושה לילדים שלנו נזק בריאותי. מה קורה כשאנחנו מלמדים את הילדים לצעוק או כשאנחנו משמיעים להם מוזיקה בעוצמה חזקה או  מדברים אליהם דרך מיקרופון גם אם הם יושבים פה ממש מתחת לאף? י
מה שקורה זה שאנחנו קודם כל פוגעים להם בשמיעה. מחקרים שנערכים בקרב בני נוער מחוץ לדיסקוטקים מוצאים שהימצאות ממושכת במוזיקה רועשת גורמת לירידה בשמיעה. רב הזמן היא הפיכה והאוזן משקמת את עצמה כעבור כמה שעות, אבל אם הופכים את זה למנהג קבוע ונמצאים ברעש זמן רב בלי הפסקה, הנזק הופך לתמידי ובלתי הפיך. בקיצור הופכים ללקויי שמיעה. זה המצב בקרב בני נוער. ילדים צעירים רגישים עוד יותר ולכן מערכות ההגברה האלה פשוט פוגעות להם בשמיעה כבר בגיל צעיר. ועדיין לא דיברנו על הילדים עם הרגישות השמיעתית שמלכתחילה נרתעים מרעש ולכן ממסיבה כזו פשוט יברחו. י
דבר שני שאנחנו עושים לילדים  במסיבות האלה, זה מלמדים אותם לצעוק. ילדים רבים בארץ פשוט צרודים כל הזמן. לפעמים צרידות נובעת מבעיה מולדת במיתרי הקול, או מיבלות שנוצרו על המיתרים. אבל לפעמים היא פשוט נגרמת עם הזמן משימוש לא נכון בקול. צעקות הן שימוש לא נכון בקול.  י
ידוע, למשל, שאנשי הוראה בסיכון לצרידות. זה בא עם המקצוע, בגלל שהמורות צועקות כל הזמן ובגלל שהן מדברות שעות רבות ברצף. הסיכון המקצועי הזה כל כך מוכר עד שעל פי חוק בריאות ממלכתי זו קבוצה שמוגדרת כזכאית לטיפולי קול במימון קופת החולים. (טיפול קול למבוגרים אינו ממומן  בדרך כלל).  גם ילדים צרודים מגיעים לפעמים לטיפולי קול ואז ההנחייה הראשונה היא להגיינה קולית. היגיינה קולית היא כאשר אדם מסגל לעצמו הרגלי דיבור נכונים ששומרים על מיתרי הקול. במילים אחרות, כאשר אדם לומד לא לצעוק. י
 אז בפעם הבאה שאתם חוגגים לילד או לילדה בקשו מהמפעיל להנמיך את הווליום, גם שלו עצמו וגם של המוזיקה, ובמקום לבקש מהילדים "יותר חזק" שיבקש "יותר חלש".   י

ולסיום: י
מערכון "דבר חלש" מארץ נהדרת
http://www.mako.co.il/tv-erez-nehederet/770e3d99ade16110-3dcd8020c3457110/season4&subChannelId=b50d1e9632956110VgnVCM100000290c10acRCRD&vcmid=bd4127fe49f76110VgnVCM100000290c10acRCRD 
אז בפעם הבאה שאתם חוגגים 

כמה חיכיתי לקיץ. לחום, לים, למצב הרוח שהקיץ מביא איתו. שכחתי כמה קשה לתמרן עם כל השינויים בלוח הזמנים. כמה הקיץ הוא תקופה של חוסר יציבות וחוסר עקביות. אין לילדים סדר יום מסודר, אני צריכה לתמרן בימי העבודה ובשעות העבודה שלי, "לתפור" פתרונות ותעסוקות לילדים. אוף! מתי יהיה לי חופש אמיתי? י

כמה מאיתנו באמת מרשים לעצמנו לצאת לחופש אמיתי? לבלות עם הילדים שלנו בחופשה שלהם, בלי הסחות, בלי תימרונים ובלי ללכת לעבוד בין לבין?  י
הרבה גננות אומרות לי שלפעמים הן מרגישות שאכפת להן מהילדים יותר משלהורים שלהם אכפת מהם.  י
האם זה באמת כך? או שהדאגה של ההורים מתבטאת במציאת מסגרת חינוכית טובה, בחיפוש המקום הבטוח מחוץ לבית? ברגע שמצאו מסגרת שהם סומכים עליה, הם רגועים שיש מי שמעניק לילד את מה שהוא צריך. אגב, זה שהם רגועים לא אומר שהם לא חושבים על הילדים שלהם כל הזמן, גם בעבודה.  י

ומה הילדים מרגישים?  האם הם שמחים ללכת לקייטנה או לסבא וסבתא או לדודים? האם הם מרגישים את העצבנות שלנו?  את הלחץ להספיק הכול בזמן שלהם אין מסגרת מסודרת? מה הם היו רוצים שיהיה בחופש? י

אני זוכרת שבכל קיץ הייתי נוסעת לסבא וסבתא  שלי לשבועיים במושב. זה היה כייף גדול. עשיתי מה שרציתי, פינקו אותי, קנו לי, בילו איתי. היום כשאני חושבת על לשלוח את הילדים שלי לשבועיים, קשה לי להאמין שזה אפשרי. נדמה שהיום אנחנו מוכנים לא להיות עם הילדים שלנו ביום, אבל לא מוותרים על לראות אותם בכל ערב.  י

אלה מכם שעובדים בגנים או בקייטנות יכולים לשאול את הילדים ולעודד אותם לצייר או להכין יצירות עם המשאלות שלהם לקיץ. השיר אומר "הכול אני יכול בחופש הגדול", אבל מה הם חושבים שאפשרי? י
ולהורים שביניכם, גם אתם יכולים לברר עם עצמכם מה אתם הייתם רוצים לעשות הקיץ הזה. כולנו זקוקים לחופשה. ואם אחת המשאלות שלכם היא לבלות עם הילדים קצת זמן איכות, אז בלו איתם. בלי הסחות. עד הסוף. הילדים גדלים מהר. תהנו מהם כל עוד אפשר. י

ונסיים בשיר: י
http://www.youtube.com/watch?v=e9lQpiSO6XM 

שיהיה קיץ נעים לכולנו! י
חן