עם הרצח המזעזע בבית הספר בקונטיקט בארצות הברית, לא יכולתי שלא לחשוב על מצבנו פה בארץ. עד כמה דבר כזה יכול או לא יכול לקרות אצלנו? מה מצב האלימות פה בארץ? ובכלל מה מביא בחור צעיר למסע רצח שכזה? וחשוב מכל, מה יכול למנוע אותו? יו
כמה מכם נוהגים בכביש במהירות סבירה שלא לומר מהירה, אבל כשאתם מתקרבים לבית הספר של הילדים שלכם, אתם פתאום מאטים מאוד? י
כמה מכם רגילים לכעוס ולדבר באסטיביות ישראלית כשלא נותנים לכם מה שאתם רוצים בחנות או ברשויות השונות, אבל כשאתם מדברים עם הגננת של הילד שלכם תבקשו בעדינות ונימוס? י
כמה מכם כועסים על המזכירה של הרופא שצריך לחכות בתור כל כך הרבה ושהוא לא מקבל בזמן, אבל כשאתם נכנסים לרופא אתם לא אומרים לו כלום על זה שהוא איטי מידי? י
ההתנהגות שלנו תלוייה מאוד ברמה שבה אנחנו מרגישים קרובים או מחוייבים לאדם שמולנו. אם אנחנו לא מכירים את מי שמולנו וסביר שלא נפגוש אותו יותר לעולם, לא נשתדל יותר מידי "לשמור על היחסים". אבל אם זה מישהו שאנחנו בקשר קבוע יותר איתו, מישהו שאנחנו זקוקים לו, או מישהו שקרוב לליבנו, ניזהר יותר ונשתדל יותר לא להגיע ל"פיצוץ". י
וזה הסוד. י
מה שקרה בקונטיקט הוא סימפטום של חברה מנוכרת. חברה שבה חברים קרובים לא נמנעים מלתבוע את החבר בבית משפט על זה שהוא שרט להם את האוטו. חברה שבה כל אחד דואג לעצמו ואין לו קשר של מחוייבות לאחר. י
ואני מדברת מתוך הכרות אישית עם האוכלוסיה. י
בארץ המצב עדיין טוב יותר. "כל ישראל ערבים זה לזה" עדיין מהדהד בראשנו. אבל לצערי ההדהוד הולך ומתעמעם. ככל שאנחנו נהיים השגיים יותר (השגיות גורמת לתחרותיות ותחרותיות לריחוק והתנתקות מהאחר), עסוקים יותר בחיינו הפרטיים, מנותקים מקשרים חברתיים ופעילות קהילתית, כך אנחנו נוטים יותר "לעשות לביתנו" ולא להתחשב בזולת. י
לעולם לא אשכח איך מייד לאחר רצח רבין בבת אחת תרבות הנהיגה פה בארץ השתנתה. האנשים היו כל כך בהלם וכל כך עצובים שפתאום כולם נהיו סבלניים אחד לשני. היה לנו משהו שאיחד בינינו לרגע, והאחדות הזו גרמה לנו לנהוג ביותר כבוד הדדי מבדרך כלל. י
בגני הילדים אני תמיד מציעה לגננות לחזק את הקשרים החברתיים בין הילדים כדי להפחית את רמת האלימות בגן. אין סיבה שזה לא יעבוד גם ברמת המדינה. י
אז בכל פעם שעולה קבוצה תרבותית מסויימת לכותרות בגלל עוד פשע שקרה בקהילה הזו, בכל פעם שהסטטיסטיקות מצביעות על רמת אלימות גבוהה במגזר כזה או אחר, תשאלו את עצמכם, מה עשינו כדי לקרב אותם אלינו ולתת להם תחושת שייכות? י
כי תחושת השייכות היא שתביא למחוייבות ולהפחתת האלימות. י
בואו לא נחכה לפשע הבא, למכת הגניבות הבאה, לאונס הבא, או לרצח הבא. בואו ננסה כולנו לקבל את האחר, לקרב אותו אלינו, וליצור קשרים אישיים והכרות אישית אמיתית, שהם מעבר לכל סטיראוטיפ והכללה מגזרית. י
וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ
כמה מכם נוהגים בכביש במהירות סבירה שלא לומר מהירה, אבל כשאתם מתקרבים לבית הספר של הילדים שלכם, אתם פתאום מאטים מאוד? י
כמה מכם רגילים לכעוס ולדבר באסטיביות ישראלית כשלא נותנים לכם מה שאתם רוצים בחנות או ברשויות השונות, אבל כשאתם מדברים עם הגננת של הילד שלכם תבקשו בעדינות ונימוס? י
כמה מכם כועסים על המזכירה של הרופא שצריך לחכות בתור כל כך הרבה ושהוא לא מקבל בזמן, אבל כשאתם נכנסים לרופא אתם לא אומרים לו כלום על זה שהוא איטי מידי? י
ההתנהגות שלנו תלוייה מאוד ברמה שבה אנחנו מרגישים קרובים או מחוייבים לאדם שמולנו. אם אנחנו לא מכירים את מי שמולנו וסביר שלא נפגוש אותו יותר לעולם, לא נשתדל יותר מידי "לשמור על היחסים". אבל אם זה מישהו שאנחנו בקשר קבוע יותר איתו, מישהו שאנחנו זקוקים לו, או מישהו שקרוב לליבנו, ניזהר יותר ונשתדל יותר לא להגיע ל"פיצוץ". י
וזה הסוד. י
מה שקרה בקונטיקט הוא סימפטום של חברה מנוכרת. חברה שבה חברים קרובים לא נמנעים מלתבוע את החבר בבית משפט על זה שהוא שרט להם את האוטו. חברה שבה כל אחד דואג לעצמו ואין לו קשר של מחוייבות לאחר. י
ואני מדברת מתוך הכרות אישית עם האוכלוסיה. י
בארץ המצב עדיין טוב יותר. "כל ישראל ערבים זה לזה" עדיין מהדהד בראשנו. אבל לצערי ההדהוד הולך ומתעמעם. ככל שאנחנו נהיים השגיים יותר (השגיות גורמת לתחרותיות ותחרותיות לריחוק והתנתקות מהאחר), עסוקים יותר בחיינו הפרטיים, מנותקים מקשרים חברתיים ופעילות קהילתית, כך אנחנו נוטים יותר "לעשות לביתנו" ולא להתחשב בזולת. י
לעולם לא אשכח איך מייד לאחר רצח רבין בבת אחת תרבות הנהיגה פה בארץ השתנתה. האנשים היו כל כך בהלם וכל כך עצובים שפתאום כולם נהיו סבלניים אחד לשני. היה לנו משהו שאיחד בינינו לרגע, והאחדות הזו גרמה לנו לנהוג ביותר כבוד הדדי מבדרך כלל. י
בגני הילדים אני תמיד מציעה לגננות לחזק את הקשרים החברתיים בין הילדים כדי להפחית את רמת האלימות בגן. אין סיבה שזה לא יעבוד גם ברמת המדינה. י
אז בכל פעם שעולה קבוצה תרבותית מסויימת לכותרות בגלל עוד פשע שקרה בקהילה הזו, בכל פעם שהסטטיסטיקות מצביעות על רמת אלימות גבוהה במגזר כזה או אחר, תשאלו את עצמכם, מה עשינו כדי לקרב אותם אלינו ולתת להם תחושת שייכות? י
כי תחושת השייכות היא שתביא למחוייבות ולהפחתת האלימות. י
בואו לא נחכה לפשע הבא, למכת הגניבות הבאה, לאונס הבא, או לרצח הבא. בואו ננסה כולנו לקבל את האחר, לקרב אותו אלינו, וליצור קשרים אישיים והכרות אישית אמיתית, שהם מעבר לכל סטיראוטיפ והכללה מגזרית. י
וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ